אשמה סביב אוכל ומשקל כפרקטיקה רגשית נלמדת: מבט קליני

בקליניקה עם אנשים המתמודדים עם הפרעות אכילה או עם מצוקה סביב משקל, רגש האשמה מופיע לעיתים קרובות כנתון מובן מאליו: תגובה “טבעית” לחריגה מהתנהגות נתפסת כנכונה. אולם מתוך פרספקטיבה הרואה רגשות כפרקטיקות נלמדות (Scheer), ניתן להבין את האשמה לא רק כסימפטום פנימי, אלא כתוצר של תהליכי סוציאליזציה, אימון גופני ורגשי ויחסי כוח מופנמים.

במובן זה, האשמה איננה רק מה שהמטופלת מרגישה, אלא גם מה שהיא עושה, כלומר, דרך להיות בעולם, לנהל את גופה, ולמקם את עצמה ביחס לנורמות של שליטה, אחריות וערך.

הגוף כאתר של למידה רגשית

מהפרספקטיבה הזו, הגוף אינו רק נשא של סימפטומים אלא גוף מאומן: כזה שלמד לאורך זמן כיצד להגיב. דפוסים חוזרים של שקילה, ספירה, הימנעות, השוואה, ביקורת עצמית ומעקב – כולם פועלים כפרקטיקות חינוכיות שמעצבות רגישות מסוימת לאשמה.

הגוף לומד מתי “צריך” להרגיש לא בסדר.

כך, למשל, תחושת אשמה אחרי אכילה אינה רק תגובה קוגניטיבית (“עשיתי משהו לא נכון”), אלא לעיתים תגובה סומטית ורגשית אוטומטית: כיווץ, כובד, צורך להסתיר, דחף לפיצוי. זוהי תגובה שנצרבה דרך חזרות רבות, ולעיתים פועלת גם כאשר המטופלת כבר מבינה רציונלית שאין בה היגיון.

מנקודת מבט קלינית, חשוב לראות שהגוף עצמו הפך לנשא של ידע נורמטיבי: הוא “יודע” מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה מביש.

אשמה כדרך לוויסות רגשי

במקרים רבים אשמה משמשת גם כמנגנון ויסות.

עבור חלק מהמטופלים, מבנה נוקשה של כללים, חוקים וטקסים סביב אוכל יוצר תחושת שליטה והרגעה. כאשר הכללים נשמרים, מופחתת החרדה. כאשר הם מופרים, האשמה מתעוררת. אך גם האשמה עצמה מספקת ארגון: היא מעניקה משמעות ברורה לחוויה רגשית מורכבת ולעיתים כאוטית.

במקום חוויה עמומה של ריק, עצב, בדידות או הצפה יש סיפור ברור: “נכשלתי בדיאטה”. זהו נרטיב מוכר, צפוי, כזה שיש לו כללים ופתרונות (להתאמן יותר, לאכול פחות, “להיות טובה מחר”). במובן זה, האשמה מייצבת את החוויה גם כשהיא מכאיבה.

לעיתים ניתן לראות גם דפוס של ניתוק, למשל בזמן התקף אכילה בו מתרחשת קהות חושים או אוטומטיות, ורק לאחר מכן מופיעה הצפה של אשמה. כך מתבססת חלוקה בין פעולה ללא רגש לבין רגש כעונש בדיעבד.

השפה כפעולה טיפולית ולא רק תיאור

מטופלים רבים משתמשים בשפה טעונה מאוד מבחינה מוסרית: “חטאתי”, “נפלתי”, “הרסתי הכול”, “אין לי משמעת”, “אני חלשה”.

בהשראת Scheer ו-Reddy, אפשר לראות באמירות אלה לא רק תיאורים אלא מעשים רגשיים: עצם האמירה מייצרת ומעמיקה את החוויה. היא מארגנת את העצמי ככושל, ממקמת את האחר (המטפל, הדיאטנית, הדמות ההורית) בעמדת סמכות, ומאשרת את כללי המשחק.

מבחינה קלינית, חשוב להקשיב לשפה הזו לא רק כדי “לתקן מחשבות”, אלא כדי להבין את המרחב החברתי־מוסרי שבתוכו המטופל חי. האשמה היא לעיתים מחווה של נאמנות: לכללים, לציפיות, ליחסי הכוח.

אשמה כיחס, לא רק כתחושה פנימית

ביחסים טיפוליים, האשמה מופיעה לא פעם כאמירה כמו: “אכזבתי אותך”, “לא עמדתי במה שקבענו”, “אני מרגישה שאני מבזבזת לך את הזמן”.

אמירות אלו יכולות להיקרא כהבעת חרדה ביחס לקשר, ניסיון לשמר שייכות או להבטיח שלא יינטש. האשמה כאן מתפקדת כפעולה בין־אישית: היא מבקשת תיקון, מחילה, המשכיות.

גם בהקשרים משפחתיים וחברתיים, אשמה סביב הגוף משמשת דרך להראות מודעות לנורמות ולציפיות. היא מאותתת: "אני יודעת שאני סוטה, אני לא אדישה לכך". כך היא פועלת כ”מטבע מוסרי” שמאפשר הישארות בקשר.

ממבט פתולוגי למבט פוליטי־קליני

בהמשך לבורדייה, ניתן לראות באשמה מנגנון של אלימות סימבולית: כוח שפועל דרך הפנמה. אידיאלים של רזון, שליטה ואחריות אישית אינם רק אידיאלים תרבותיים, אלא מערכות שמופעלות דרך הגוף והרגש.

כאשר מטופלת חווה אשמה על משקלה או על אכילתה, היא למעשה נושאת בגופה את הסתירה החברתית: הדרישה להיות חופשית, עצמאית ושולטת בתוך תנאים שמקשים על כך באופן מבני.

העובדה שהאשמה נחווית כאישית היא בדיוק אופן פעולתו של הכוח.

השלכות טיפוליות

מתוך הבנה זו, עבודה טיפולית אינה מכוונת רק להפחתת אשמה, אלא ליצירת מרחב שבו ניתן:

• לזהות את האשמה כפרקטיקה נלמדת ולא כמהות אישית

• לעקוב אחרי התנאים שבהם היא מופעלת

• להבחין מה היא מווסתת ועל מה היא מגנה

• להשהות את האוטומטיות שלה

• ולפתוח אפשרות לפרקטיקות רגשיות אחרות

לעיתים עצם ההכרה בכך שהאשמה איננה אמת פנימית אלא תוצר של משטר רגשי־חברתי, כבר יוצרת תזוזה: מרווח קטן בין האדם לבין הדרישה להיות “בסדר”.

במובן זה, עבודה טיפולית עם אשמה סביב אוכל ומשקל היא גם עבודה אתית ופוליטית: לא ביטול הרגש, אלא חשיפת התנאים שייצרו אותו ופתיחת אפשרות לחיים פחות אלימים כלפי הגוף.

Scheer, M. (2012). Emotions as practices: A Bourdieusian approach to understanding emotion. History and Theory, 51(2), 193–220.