יש חוויה שהרבה אנשים עם אנורקסיה נרווזה מתקשים להסביר, גם לעצמם: התחושה שהגוף לא שייך, שהוא זר, פולש, שצריך לרסן אותו, למחוק אותו ולשלוט בו כדי לנסות להחזיר לעצמי תחושה כלשהי של "אני". במחקרה* מציעה החוקרת מייגן מייס לראות את האנורקסיה לא רק כהפרעת אכילה, אלא כהתמודדות קיומית עמוקה עם חוויה של ניכור גופני, חוויה שבה הגוף מפסיק להיות בית, והופך לאובייקט, לעול, לאויב. במצב זה כשאין חיבור לגוף, גם תחושת הזהות נקרעת, גם תחושת האותנטיות – היכולת לדעת מי אני ומה אני רוצה – הולכת לא

בקריאה בספרו של קרלו שטנגר, אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי* , התעוררה בי שאלה ישנה-חדשה על משמעותן של הפרעות אכילה. שטנגר מתאר את...

רובנו רגילים לחשוב על אנורקסיה במונחים של דימוי גוף, שליטה, חרדה או טראומה. אבל מאמר חדש מציע נקודת מבט אחרת ומפתיעה: השעמום. מהו בעצם...

על ההקבלה בין דיאלקטיקת האדון והעבד של הגל לבין שלבי ההתפתחות של העצמי אצל ויניקוט. את התיאוריות של דונלד וויניקוט אני מכירה שנים רבות....

כולנו מכירים את תחושת הריקנות. לפעמים היא מופיעה כחוסר מנוחה פנימי, כתחושת חוסר משמעות, ולעיתים כחוויה של ניכור – מהחברה, מהטבע, ואפילו...

בשיטוטי הטקסטואליים אחר שאלת מחקר, נתקלתי במאמר Why the self is empty – towards a historically situated psychology מאת פיליפ קושמן,...

במשך כל חיי המקצועיים אני עוסקת בטיפול בנשים הסובלות מהפרעות אכילה, הפרעות באכילה, הפרעות בדימוי גוף והשמנה. המשותף לכל ההפרעות האלה הוא...

במסגרת לימודי בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר-אילן נתקלתי בספרה של וונדי בראון " In the ruins of Neoliberalism: The Rise of...