כשהגוף חושב במקום הנפש: מה הפרעות אכילה מנסות לספר?

יש כאבים נפשיים שלא הופכים למילים. זה קורה כי אין עדיין אפשרות לחשוב אותם. הם לא נחווים כרגש ברור, לא כסיפור ולא כזיכרון. הם מופיעים כתחושות כמו כובד, ריקנות, לחץ, גועל, הצפה, חרדה ולפעמים - כפעולה. כאן נכנסת לתמונה החשיבה של Wilfred Bion, שמציעה דרך עמוקה להבין מה קורה במצבים כאלה.

ביון הבחין בין חוויה גולמית, לא מעובדת, כזו שאי אפשר לחשוב אותה, לבין חוויה שעברה עיבוד וניתן להרגיש, לחשוב ולחלום אותה. לא כל מה שאנחנו חווים, אנחנו גם יכולים להבין. כאשר חוויה אינה עוברת עיבוד, היא נשארת כעודף נפשי - משהו שאין לו שם, צורה או גבול. ביון קרא לכך "אימה ללא שם": לא פחד ממשהו מסוים, אלא תחושת אימה כללית, לא ממוקדת, שלא ניתן לאחוז בה.

כאשר הנפש אינה מצליחה לחשוב את החוויה, היא אינה נותרת פסיבית. היא מנסה להיפטר ממנה. היא עושה זאת דרך פעולה, הכחשה, פיצול, התקפה על החשיבה עצמה, ולעיתים דרך הגוף. הגוף הופך לזירה שבה קורה משהו, כאשר בנפש לא מצליח להתרחש עיבוד. במובן זה, הגוף נעשה שפה חלופית.

אחד הרעיונות המרכזיים של ביון הוא שלכולנו יש "חלק פסיכוטי". אין הכוונה לאבחנה פסיכיאטרית, אלא לחלק נפשי שאינו מסוגל לשאת אמת רגשית. זהו חלק שמעדיף להרוס את היכולת לחשוב מאשר להרגיש ולחשוב משהו בלתי נסבל. כאשר החלק הזה פעיל, מחשבות נעשות מוחלטות, סמלים מתלכדים עם המציאות, והגוף הופך לזירת אמת. במקום מרחב שבו ניתן לשחק בין דמיון למציאות, נוצרת קונקרטיות נוקשה: מה שמרגישים הוא מה שיש, הוא האמת.

מכאן ניתן להציע קריאה של הפרעות אכילה שאינה מצמצמת אותן ליחס לאוכל ולמשקל בלבד. לפי קריאה זו, הפרעות אכילה עשויות להיות קשורות למה שלא הצליח להפוך למחשבה; כאשר אי אפשר להרגיש, הגוף מרגיש; כאשר אי אפשר לחשוב, הגוף פועל. רעב, שובע, מלאות, ריקנות, גועל או הקלה הם מצבים גופניים, אך לעיתים הם גם צורות ביטוי של חוויה נפשית שלא קיבלה שם. במקום לומר "אני מוצפת", מופיעה מלאות בלתי נסבלת; במקום לחוש חסר רגשי, מופיעה הרעבה; במקום לשאת כאב נפשי, מופיעה פעולה של ריקון או צמצום.

כך ניתן להבין סימפטומים בולימיים כביטוי למצבי הצפה. בולמוס אכילה יכול להיות ניסיון למלא חסר שאינו ניתן להגדרה או להרגיע סערה פנימית שאין לה צורה. אולם מאחר שאין מדובר ברעב פיזי בלבד, גם האכילה אינה מספקת. בעקבותיה מופיעות לעיתים תחושות של גועל, חדירה או עומס, המובילות להקאה. ההקאה, במובן זה, אינה רק פעולה שמטרתה לשלוט במשקל, אלא ניסיון להוציא החוצה משהו נפשי שלא ניתן לעכל. מה שלא ניתן לעיבוד, נפלט דרך הגוף.

לעומת זאת, אנורקסיה עשויה לבטא קונפיגורציה אחרת של אותו קושי. אם הבולימיה מבטאת עודפות ותנועה, האנורקסיה מבטאת צמצום, קיפאון ואלם. במקום לפרוק כאב דרך פעולה, מתרחש ניסיון לבטל את עצם הצורך: לא להרגיש רעב, לא להזדקק, לא להרגיש כלל. השליטה הקיצונית באכילה יוצרת סדר במקום שבו החוויה הפנימית נחווית ככאוטית. ההתרוקנות הפיזית עשויה להעניק תחושת ניקיון או שקט, גם אם במחיר כבד. אם בבולימיה הגוף "צועק", באנורקסיה הגוף לעיתים "שותק".

הסימפטום, במובן זה, מבטא ניסיון לארגן מצוקה ולווסת אותה. הוא נותן צורה למה שנחווה כחסר צורה, גבול למה שנחווה כאינסופי. הוא קובע זמנים, כללים, גבולות וזהות. דרך האוכל והגוף נוצר סדר במקום שבו החוויה הפנימית חסרה בו. לכן הסימפטום מחזיק כל כך חזק: הוא לא רק מכאיב, הוא גם מייצב.

אם כך, המשמעות הטיפולית אינה יכולה להצטמצם להפסקת ההתנהגות בלבד. אם הסימפטום הוא ניסיון לשרוד משהו שלא קיבל משמעות, יש צורך לשאול מה הגוף ניסה לעשות, ומה לא היה ניתן לחשוב. העבודה הטיפולית, לפי כך, תאפשר יצירת מרחב שבו ניתן יהיה להפוך בהדרגה חוויה גולמית למשהו שניתן להרגיש, לחשוב ולספר. במונחים של ביון, מדובר בחיזוק היכולת להפוך את מה שהגוף נושא לחוויה נפשית שניתן לשאת.