כמה שוקלת האמת?

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו (1926-1984), בספרו סדר השיח (1970), מתאר שלושה הליכי הדרה חיצוניים המפקחים על ייצור השיח וקובעים את גבולותיו: האיסור, הקובע על מה מותר ואסור לדבר; החלוקה בין תבונה לשיגעון, המבחינה בין דיבור הזוכה להכרה לבין דיבור שקולו נשלל; והניגוד בין אמת לשקר, המתגלם ב“רצון לאמת”. הרצון לאמת זוכה, לדבריו, לתמיכה מוסדית רחבה ומפעיל על שיחים אחרים כוח של לחץ וכפייה. דווקא משום שהוא מציג את עצמו כחיפוש ניטרלי אחר האמת, הרצון והכוח הפועלים בתוכו נותרים סמויים מן העין.     

האמת, בקליניקה, היא סוגיה נפוצה. אנשים מחפשים לדעת את האמת לגבי עצמם, לגבי אחרים ולגבי תופעות בעולם. ידיעת האמת מקנה להם תחושה של ביטחון המאפשרת התמקמות בטוחה וודאית, או ככה לפחות הם מאמינים. למרבה הצער אותה אמת ודאית מיוחלת מסרבת לא פעם להיוודע; אולי נכון יותר לומר – להיות. סרבנותה מתבטאת במשפטים כמו 'זה סובייקטיבי', 'כל אחד והאמת שלו', 'לאמת יש כמה פנים', 'זה מרגיש לי לא אמיתי', בקיצור, האמת חמקמקה, דו פרצופית ומאד מאד רגשית. לא משהו שאפשר לסמוך עליו, ובכל זאת, אנחנו לא מוותרים על השאיפה לדעת אותה.

בוא נחזור לפוקו. פוקו אינו טוען בהכרח שהאמת אינה קיימת, אלא מפנה את מבטנו אל התנאים המאפשרים לטענה מסוימת להתקבל כאמת. גם המדע, במובן זה, אינו עומד מחוץ לשיח: הוא נשען על מוסדות, שיטות מחקר, כללי הוכחה, שיטות הפצה ובעלי סמכות הקובעים אילו שאלות ראוי לשאול, מה ייחשב ראיה ומי רשאי לדבר בשם הידע. הדבר אינו בהכרח הופך את הידע המדעי לשקרי, אבל הוא מערער את האפשרות לחשוב עליו כעל ידע נקי מהיסטוריה, מאינטרסים ומיחסי כוח. וזה כבר מערער למדי: אם גם האמת זקוקה למי שייצר אותה, יאשר אותה ויפיץ אותה, על מה בעצם אנחנו נשענים?         

בואו ניקח את נושא המשקל. השיח על משקל בעת הזו הוא רב ממדי. הוא תרבותי, פסיכולוגי ומדעי. על אמת אחת, כך נדמה, איש אינו חולק: השמנה אינה בריאה. על אמת נוספת כמעט שאין צורך לדבר: השמנה גם אינה יפה. הנה, שתי עובדות. אלא שברגע שכתבתי את הדברים האלה, פוקו כבר עומד מאחורי כתפי ושואל: מה בדיוק הופך אותן לעובדות? האם שתיהן עובדות מאותו סוג? מי לימד אותנו לזהות באחת אמת רפואית ובאחרת אמת אסתטית, וכיצד קרה שההבחנה ביניהן כמעט נעלמה? אולי דווקא העובדה שהן נשמעות מובנות מאליהן היא הסיבה שכדאי להתעכב עליהן  (ושימו לב: האם עצם שאילת השאלות האלה מעוררות בכם אי נחת?)                                                             

בקליניקה, אמיתות על אכילה, משקל ואסתטיקה אינן מופיעות בדרך כלל כאמונות אישיות שאפשר לבחון, אלא כידע אובייקטיבי, מדעי ומספרי – עובדות. דווקא משום שהן נשענות על קלוריות, BMI, ממוצעים וטווחי תקינות, קשה לזהות את המעבר המתרחש בהן מתיאור סטטיסטי לציווי אישי, וממדד שנועד לתאר אוכלוסיות לעובדה בדבר תקינותו, ערכו ואופן חייו של אדם יחיד.                                                                                  

כאשר מטופלת אומרת שהיא אוכלת כך וכך קלוריות ליום וזה המון, היא נשענת על ראיות בצורת טבלאות, המלצות רשמיות, מחשבוני צריכה והוצאה קלורית ונתונים בדבר הצריכה הממוצעת. שפע של נתונים המוצגים כבעלי תוקף מדעי, מתוכם היא גוזרת מה נחשב נורמלי, תקין ומה חריג ולא בסדר. ובתוך הגזירה הזו היא ממקמת את עצמה ומבינה האם היא אוכלת 'בסדר', 'נורמלי' או לא. קשה להתווכח עם ההיגיון הזה, היות שהוא לא מוצג כתחושה בלבד, אלא כמסקנה רציונלית הנגזרת מנתונים אובייקטיביים. במובן זה, כוחו של שיח האמת אינו מתבטא רק בכך שהוא משכנע אותה לקבל טענה מסוימת, אלא בכך שהוא קובע מראש אילו טענות יישמעו הגיוניות ואילו ייתפסו כמופרכות. האמירה “כך וכך קלוריות זה המון” נשמעת אחראית ומבוססת; האמירה “ייתכן שזו הכמות שהגוף שלי זקוק לה” נשמעת חשודה, מתירנית ואולי אף מסוכנת. המספר אינו רק מספק תשובה; מכוח הסמכות שהשיח מעניק לו, הוא מסמן מראש אילו קולות ראויים להישמע בדיון ואילו ייתפסו כבלתי רציונליים.                                                                                   

כאשר מטופלת טוענת שמשקלה אינו תקין, היא נשענת על מדד הנהנה מסמכות רפואית וציבורית עצומה – BMI. איך אפשר להתווכח עם המדד הזה? איך בכלל אפשר למדוד את תקינות המשקל שלא במסגרתו? אלא שכאן בדיוק כדאי לעצור ולשאול מה קרה בדרך; מדד המבוסס על יחסים סטטיסטיים ברמת האוכלוסייה המשמש לצורך סיווג והערכת סיכון, נעשה אמת פרטית על גוף מסוים. קטגוריה שנקבעה מבחוץ נתפסת כתכונה טבעית של הגוף והמילה “תקין” מחליקה מן התחום הסטטיסטי והרפואי אל התחום הנפשי והמוסרי; המטופלת אינה רק בעלת משקל החורג מטווח מסוים, היא חווה את עצמה כמי שגופה אינו כפי שהוא אמור להיות ומסיקה מכך שגם היא לא כפי שהיא אמורה להיות – היא לא בסדר. גם כאן, אמירה של "המשקל התקין עבור גופך אינו בהכרח המשקל התקין סטטיסטית" עלולה להישמע כעיוות של האמת, כמניפולציה שלא ניתן לסמוך עליה. ניסיון לשנות את דעתה באמצעות מדדים ומספרים אחרים נשאר למעשה באותו משטר אמת, כלומר, אינו מאפשר ערעור על ההנחה שהמדד או המספר הם אלו שאמורים להכריע כמה עליה לאכול, כמה עליה לשקול והאם גופה תקין והיא 'בסדר'. מדוע כוחו של שיח האמת חזק כל כך? האם אפשר לצאת ממנו בכלל ואם כן איך? האם צריך? 

כוחו של שיח האמת אינו מתבטא רק ביכולתו לספק תשובות, אלא ביכולתו למחוק את השאלות שעליהן התשובות מבוססות. מרגע שקביעה מסוימת התקבלה כאמת מדעית, התנאים ההיסטוריים והמוסדיים שבהם נוצרה, ההכרעות המתודולוגיות שהיו כרוכות בה והמעבר מן הנתון אל משמעותו נעשים בלתי נראים. התשובה מופיעה כאילו לא קדמה לה שאלה מעולם. משום כך, הניסיון לפתוח אותה מחדש אינו נתפס כהמשך של חקירה, אלא כהתנגדות לעובדה. 

ראשית, שיח האמת מוחק את עקבות היווצרותו. 'BMI תקין' נשמע כאילו התקינות מצויה בגוף והמדד רק חושף אותה. איננו שומעים עוד את השאלות שקדמו לו: מדוע מודדים דווקא את היחס הזה? על סמך איזו אוכלוסייה? לאיזו מטרה נוצר המדד? מי קבע את נקודות החיתוך? אילו הבדלים בין גופים הוא משמיט? כל ההכרעות הללו מתקפלות לתוך מספר אחד, והמספר מופיע כתיאור נקי של המציאות.                                 

שנית, המספרים מסתירים את פעולת הפרשנות. הם יוצרים תחושה שלא אדם מדבר כאן אלא המציאות עצמה. כאשר המטופלת אומרת “אני אוכלת כך וכך קלוריות וזה המון”, היא אינה חווה את “זה המון” כפרשנות שלה לנתון. מבחינתה, הכמות עצמה אומרת זאת. אלא שהמספר אינו אומר דבר לבדו: כדי להפוך אותו ל“מעט”, “מספיק” או “המון” צריך להשוות אותו לנורמה, לבחור קבוצת ייחוס ולהניח שהממוצע שלה רלוונטי לגוף המסוים הזה. הפרשנות קיימת, אבל הסמכות המדעית הופכת אותה לבלתי נראית.                        

שלישית, השיח המדעי קובע גם למי יש סמכות להשתתף בו. מי שמבקש לפתוח מחדש קביעה שכבר התקבלה כאמת נדרש להוכיח שאינו מתכחש למדע, אינו חסר אחריות ואינו מונע ממשאלה אישית. נוצר כאן חוסר סימטריה: המטופלת אינה צריכה להסביר מדוע הממוצע מתאים לה; מי שמערערת על התאמתו היא שנדרשת להוכיח את טענתה. האמת המקובלת פטורה מהצדקה, ואילו הספק צריך להצדיק את עצם קיומו. במובן זה, השיח המדעי אינו רק משיב על השאלה; לאחר שתשובתו התקבלה כאמת, הוא עלול להפוך את המשך השאלה לבלתי לגיטימי.

רביעית, פתיחה מחדש של השאלה מאיימת על מערכת ההתמצאות של האדם. אם כך וכך קלוריות אינן בהכרח “המון”, ואם BMI אינו קובע בהכרח אם משקלי תקין, אז כיצד אדע כמה מותר לי לאכול? כיצד אדע אם אני בסדר? המדדים אינם רק מגבילים את המטופלת; הם גם מספקים לה ודאות, גבולות והכרעה. השאלה הפתוחה מחזירה אותה למפגש עם גוף משתנה, רעב שאינו ניתן למדידה מדויקת וצרכים שאינם זהים בכל יום. לעיתים אמת מכאיבה נסבלת יותר מאי-ודאות.                                                                

וחמישית, במקרה של משקל ואכילה, השיח המדעי מחובר לשיח מוסרי שכבר אינו נראה כמוסרי. “יותר מן הממוצע” אינו נשאר הבדל כמותי; הוא נעשה “יותר מדי”. “מחוץ לטווח התקין” נעשה “לא תקין”. כך המספר המדעי מעניק לגיטימציה לשיפוט, השיפוט נתפס בשיח כאמת וזו מעניקה למספר עוצמה רגשית. קשה לערער על הקביעה מפני שפירושו של ערעור כזה הוא לכאורה ערעור על האמת.                                                            

תכונותיו של שיח האמת גורמות לכך שיחידים התופסים אותו כאמת אובייקטיבית מנסים ללא הרף להתאים את עצמם למה שהוא מספר להם. כאשר הם נכשלים, השיח מכוון אותם לבחון מחדש את עצמם, ולא את אמת המידה שלאורה הם נכשלו. אין פירוש הדבר שלא ניתן לערער על השיח, אלא שהערעור נעשה קשה ולא לגיטימי: בעוד שהאדם נדרש להסביר שוב ושוב מדוע אינו עומד בנורמה, הנורמה עצמה כמעט אינה נדרשת להסביר מדוע היא מתאימה לו.                                                                                                      

האם חשיפת אופייה השיחני של האמת יכולה לשחרר אותנו מכוחה? לא לגמרי. העובדה שקטגוריה מסוימת נוצרה בתנאים היסטוריים ופוליטיים אינה גורמת לה להיעלם, וההבנה שמשקל “לא תקין” אינו תכונה טבעית של הגוף אינה מבטלת את האופן שבו החברה רואה, מסווגת ושופטת אותו. אמיתות שיחניות אינן פחות ממשיות בתוצאותיהן משום שאינן אמיתות נצחיות; הן מארגנות מוסדות, יחסים, מבטים והזדמנויות, ולבסוף גם את האופן שבו האדם חווה את עצמו.                                                                                 

ובכל זאת, יש הבדל בין לחיות בעולם המגדיר אותי כלא תקינה לבין לקבל את ההגדרה הזאת כאמת עליי. הביקורת אינה בהכרח מוציאה אותנו מן השיח, אבל היא עשויה ליצור מרחק בינו לבין העצמי; מרחק שבתוכו אפשר לשאול מה המדד אכן יודע על גופי, אילו משמעויות הודבקו לידע הזה בדרך, ומה מתוך כל אלה אני מוכנה לקבל כאמת על מי שאני.