מטופלי "אז מה?"

רבים ממי שהיו אי פעם בטיפול נפגשו, בשלב כזה או אחר, עם המשפט: "נו, אז מה?". בז׳רגון המקצועי הפרטי שלי אני קוראת להם "מטופלי אז מה": מטופלים שעשו עבודה מאומצת, הבינו משהו חשוב על עצמם - איזו אמת, או כמה אמיתות - ויכולים להסביר לעצמם למה הם כפי שהם, למה הם בוחרים כך ולא אחרת, ומפני מה הסימפטומים שלהם מגנים עליהם. גילוי אמת על עצמי בטיפול הוא רגע מכונן ותנאי הכרחי לשינוי. ובכל זאת, לא פעם הוא מתגלה כלא מספיק, ואז מגיע המשפט המפורסם: "יופי, הבנתי, נו אז מה?". יש משהו מתסכל מאוד, לשני האנשים שבחדר, בכך שהגילויים האלה על אודות העצמי אינם הופכים בהכרח למנוע של תנועה.

בז׳רגון הלא מקצועי הפרטי שלנו אפשר לומר שהשכל אומר דבר אחד - אמיתי, בהיר ומשכנע - אבל הלב מסרב לשתף פעולה. אז מה קורה פה בעצם? איך ייתכן שאנחנו, יצורים תבוניים כפי שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו, איננו מצליחים להשתמש בתבונה שלנו כדי להרגיש טוב יותר? התשובה הקצרה היא שאנחנו כנראה פוחדים. בשביל התשובה הארוכה יותר, אגייס לעזרתי את ביון, ובעיקר את מאמרו משנת 1958, "על היהירות".

ביון אינו עוסק במישרין בשאלה מדוע דבר שכבר הובן אינו מצליח להפוך לשינוי. אבל האופן שבו הוא חושב על ידיעה, על היכולת לשאת אותה ועל מה שקורה לנפש כאשר הידיעה נעשית מאיימת, מאפשר לחשוב מחדש על הרגע הזה. לפעמים המטופל כבר יודע משהו חשוב על עצמו, מזהה דפוס, מבין קשר בין עבר להווה, ואפילו מצליח לומר בקול רם אמת שקודם לכן הייתה מוסתרת ממנו. ובכל זאת, משהו אינו זז. הסימפטום נשאר, הבחירה חוזרת על עצמה, והכאב אינו נרגע. ברגע הזה השאלה אינה רק מה האדם יודע, אלא האם הוא מסוגל לשאת את מה שהוא יודע.

לשאת. מילה קטנה שבקטנותה עלולה להקטין את משמעותה הגדולה. לשאת פירושו להסכים לפגוש את האפשרות המאיימת מבלי להפעיל מיד את ההגנה שנועדה לבטל אותה. אם אני פוחדת שאני לא מספיק טובה/אהובה/ראויה, אז לא למנוע את האפשרות שארגיש כך בנסיבות מסוימות, זה לשאת את זה. זה לחוות את הפחדים הכי גדולים שלי. זה אומר לערער את המבנים הנפשיים שמחזיקים אותי. זה נחווה כמעט כמעשה אובדני. מי המשוגע שיסכים לעשות דבר כזה? ומנגד, איך אפשר להחלים בלי לעשות אותו?

במובן הזה, הסימפטום אינו רק תקלה. הוא גם דרך של הנפש להגן על עצמה מפני אמת שקשה לה מדי לפגוש ולחוות. הוא מסתיר, אבל גם מסמן; מרחיק מן הכאב, אבל גם מצביע עליו. לכן גילוי האמת בטיפול הוא רק תחילת הדרך. השאלה הבאה, ולעיתים החשובה יותר, היא האם אפשר להישאר איתה מספיק זמן מבלי לברוח מיד להסבר נוסף, לפתרון מהיר, להאשמה עצמית או לתקווה שהפעם עצם ההבנה תעשה את העבודה במקומנו.

כאן נכנסת ההקשבה הייחודית של ביון למה שעדיין לא עבר קידוד. לא כל מה שאדם יודע על עצמו מופיע כמחשבה מסודרת או כסיפור שאפשר לספר. לעיתים הוא מופיע כתחושת גוף, כבלבול, כשתיקה, כדחף לפעול, או כהרגשה חזקה שמתעוררת דווקא אצל המטפל. עבור ביון, מה שמתעורר במטפל עשוי להיות אחת הדרכים שבהן הוא פוגש חומר נפשי שהמטופל אינו מסוגל עדיין לשאת, לחשוב או לבטא בעצמו. כאן נעשית 'הזדהות השלכתית' לכלי מרכזי בתקשורת שבין המטופל למטפל.

  הזדהות השלכתית היא תופעה נפשית מוקדמת וחיונית להתפתחות הנפשית של האדם. פירושה הוא שהתינוק, בשלבי חייו המוקדמים מאוד, בעודו חסר שפה וחסר יכולת להמשיג את המצוקות שלו, מעביר אותן באופן לא מודע אל הדמות המטפלת, שבהיותה קשובה ומסוגלת, 'מרגישה' עבורו רגשות שהוא עדיין אינו מסוגל לשאת בעצמו. הדמות המטפלת, בהיותה אדם מבוגר המסוגל לשאת רגשות לא נעימים באופן טוב יותר, קולטת את רגשות התינוק לתוכה, חווה אותם, נותנת להם פשר ומובן ומחזירה אותם לתינוק באופן שקל יותר לשאתו. ככל שהחוויה הזו חוזרת על עצמה - התינוק משליך, והדמות המטפלת מצליחה לקלוט, לשאת ולעבד את מה שהושלך אליה - כך התינוק לומד שני דברים: האחד, שהוא יכול להשליך את רגשותיו אל האחר, כלומר שיש מי שיכול להכיל אותו ולשאת אותו והשני, שבתהליך איטי ומתמשך, הוא עצמו נעשה מסוגל יותר לשאת את רגשותיו, מבלי להזדקק באותה עוצמה לאחר שיעשה את העבודה עבורו. ובטיפול, המטופל לא תמיד יכול לומר: "זה מה שאני מרגיש". לפעמים הוא גורם למטפל להרגיש משהו במקומו - לחץ להרגיע, דחף להסביר, רצון להציל, בהלה, עייפות או קוצר רוח. עבור ביון, גם זו תקשורת: ניסיון להעביר חומר נפשי שעוד אין לו צורה.

  אלא שלא תמיד התהליך הזה מצליח. לפעמים הדמות המטפלת אינה מצליחה לשאת את מה שהתינוק משליך לתוכה. במקום לקלוט את המצוקה, לעבד אותה ולהחזיר אותה באופן שניתן יותר לנשיאה, היא דוחה אותה או מגיבה אליה באופן שנחווה כהתקפה על עצם הניסיון של התינוק להעביר אליה את מה שאינו מסוגל לשאת בעצמו. ביון מתאר מצב כזה כקטסטרופה נפשית: לא רק שהחוויה הקשה נותרת ללא עיבוד, אלא שנפגע גם הקשר שבאמצעותו ניתן היה לעבד אותה בעזרת אדם אחר. בהמשך, האיסור על השימוש בקשר הזה הופך לחלק מן הנפש עצמה. כך, דווקא ברגעים שבהם האדם זקוק יותר מכול לאחר שיעזור לו לשאת דבר שקשה לו לשאת לבדו, עלולה להתעורר בו מתקפה על עצם האפשרות ליצור את הקשר הזה. וזה אולי אחד הדברים שמסבכים כל כך את המעבר מידיעה לשינוי: דווקא כשהמטופל מתקרב לדבר שקשה לו לשאת, הוא עלול לתקוף את הקשר שיכול היה לעזור לו לשאת אותו.

לכן העבודה הטיפולית הנותנת מקום ותשומת לב להזדהויות השלכתיות אינה מסתכמת בפירוש נכון. לפעמים פירוש נכון, אם הוא מגיע מוקדם מדי, עלול אפילו להיחוות כהתקפה. המטפל צריך לא רק לדעת, אלא גם להסכים לא לדעת: לשהות עם בלבול, עם שתיקה, עם חוסר תנועה, עם חוסר אונים. דווקא שם, בחומר הלא מעובד, משהו יכול להתחיל לקבל צורה - לא מפני שנמצאה מיד תשובה, אלא מפני שמישהו הצליח לשאת יחד עם המטופל את הזמן שבו עוד אין תשובה.

וזוהי נקודה חשובה ביותר במחשבה של ביון: היכולת שלנו להפוך חוויה נפשית למשהו שאפשר לשאת ולחשוב תלויה, בראשיתה, באחר שיהיה מוכן לשאת אותה עבורנו. כלומר, אחר שיהיה מסוגל להרגיש משהו מהאיכות שלה, בשלב בו היא עדיין אינה ידועה לנו.

את עקבותיה של הקטסטרופה הזאת מציע ביון לזהות בטיפול דרך הופעתם של סקרנות, יוהרה וטיפשות, כפי שמתואר במאמרו "על היהירות". ביון חוזר במאמר זה אל מיתוס אדיפוס ומציע לקרוא אותו לא רק כסיפור על גילוי עריות ורצח אב, אלא גם כסיפור על התשוקה לדעת. אדיפוס רוצה לדעת את האמת, ודווקא בכך טמונה הטרגדיה שלו. השאלה אינה רק האם האמת תתגלה, אלא האם הנפש תוכל לעמוד בגילוי שלה. זהו רגע שמוכר היטב גם מן הקליניקה: יש אמת שמתקרבים אליה, אבל ככל שמתקרבים אליה כך גובר גם הפחד מן המחיר של הידיעה.

מנקודת המבט הזאת, גם התנועה המוכרת של "הבנתי, אז מה עכשיו?" מקבלת משמעות אחרת. אולי ה"אז מה" אינו רק אכזבה מכך שהטיפול עוד לא עבד. אולי הוא גם דרך עדינה, ולעיתים לא כל כך עדינה, להתרחק מן האמת שנחשפה. במקום לשהות עם מה שנודע, הנפש דורשת מיד תוצאה: שינוי, הקלה, פתרון. אבל לפעמים הדרישה הזאת עצמה מגינה מפני המפגש עם הידיעה. כאילו המטופל אומר: אם האמת הזאת לא משנה אותי מיד, אולי לא צריך להרגיש אותה עד הסוף.

ביון מתאר את ההתקרבות הזאת לאמת ככזו שעלולה להעיר סקרנות, יוהרה וטיפשות. הסקרנות היא החלק שרוצה לדעת, והיא חיונית לכל טיפול. אבל לצידה מופיעה גם יוהרה: האמונה שאפשר לדעת עד הסוף, להסביר עד הסוף, לרפא עד הסוף. היא יכולה להופיע אצל המטופל, אך גם אצל המטפל, בביטחון מוקדם מדי, בפירוש נחרץ מדי, ברצון להיות זה שמבין. והטיפשות, במובן הביוניאני, אינה חוסר אינטליגנציה אלא קריסה זמנית של היכולת לחשוב: הרגע שבו במקום להישאר עם דבר מורכב אנחנו מצמצמים אותו, חוזרים על פתרון מוכר, משתמשים בפירוש שחוק או קלישאתי או נאחזים במשפט פשוט מדי.

אולי, אם כך, שאלת ה"אז מה?" אינה מעידה על כך שהטיפול הגיע למבוי סתום. היא מציבה בפני שני האנשים שבחדר שאלה אחרת: האם עוד לא הבנו מספיק, ויש אמת נוספת שעדיין לא הצלחנו לראות, או שהבנת האמת כבר הגיעה רחוק יותר מן היכולת לחיות על פיה? במקרה השני, השאלה הטיפולית אינה בהכרח "מה עוד לא הבנו?", אלא "מה מתוך מה שכבר הבנו עדיין אי אפשר לשאת?". ואולי זו גם הסיבה שאין תשובה פשוטה לשאלה "אז מה עושים עכשיו?", כי לפעמים הדבר הבא לעשות הוא לא לדעת עוד, אלא להצליח, בתוך הקשר עם אדם אחר, לשאת מעט יותר ממה שכבר ידוע.