הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ?

על ההקבלה בין דיאלקטיקת האדון והעבד של הגל לבין שלבי ההתפתחות של העצמי אצל ויניקוט.

את התיאוריות של דונלד וויניקוט אני מכירה שנים רבות. את התיאוריה של הגל על הדיאלקטיקה של האדון והעבד, רק מאתמול. הופתעתי לגלות את הדמיון בין השניים, למרות שכמאה ושלושים שנה המפרידות ביניהם.

בואו נצלול. נתחיל עם הגל, אחרי הכל הוא היה פה קודם.

גאורג וילהלם פרידריך הגל (1770–1831) היה פילוסוף גרמני מהזרם האידאליסטי שפעל בראשית המאה ה-19, ונחשב לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות הפילוסופיה המערבית. הוא חיבר בין חשיבה דיאלקטית, היסטוריה, תודעה ומושג הרוח, והשפיע עמוקות על תחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והפוליטיקה. עיקרי הגותו הם: דיאלקטיקה, שהיא שיטת חשיבה המתארת את התפתחות ההוויה והתודעה דרך מתח מתמיד בין ניגודים (תיזה, אנטיתזה, סינתזה). לפי הגל, העולם והרוח אינם קבועים, אלא מתפתחים תודעתית והיסטורית בתהליך הדרגתי. הרוח האבסולוטית לפיה התבונה (הרוח) מתפתחת ומתממשת לאורך ההיסטוריה האנושית דרך האמנות, הדת והפילוסופיה. ההיסטוריה עצמה היא מסע של מימוש עצמי של הרוח. דיאלקטיקת אדון ועבד שלגביה ארחיב ממש עכשיו.

איך הופך אדם בודד למודע למקומו ביקום? איך אני יכול להיות מודע לחלוטין למי שאני, ובכך לאשר את קיומי כבן אנוש בעל כבוד? האם אפשר לגלות את משמעות קיומי האמיתית באופן בלתי תלוי באנשים אחרים? 

          ב״דיאלקטיקה של האדון והעבד״, הגל עונה על שאלות אלו בנוגע לתודעה עצמית באמצעות הרעיון שתודעה עצמית אמיתית היא תוצר של חברה ותרבות והיא אינה יכולה להתקיים רק מתוך קיום אינדיבידואלי. הפילוסוף רוברט סולומון מסביר את הרעיון של הגל כך: ״הקיום האנושי הוא בראש ובראשונה עניין של הכרה הדדית, ורק דרך הכרה הדדית אנו נעשים מודעים לעצמנו ושואפים למשמעות חברתית בחיינו״. כלומר, רק על ידי ראיית עצמנו ביחס לאחרים בחברה נוכל לייצר משמעות  ולבסס את מקומנו בעולם.                     

          הדיאלקטיקה של האדון והעבד אצל הגל מספרת את סיפורן של שתי ״תודעות עצמאיות״ שמפגש ביניהן מוביל למאבק לחיים או למוות. על שתי התודעות להיאבק משום שכל אחת מהן רואה בשנייה איום על קיומה. עד למפגש בין השתיים, כל תודעה ראתה את עצמה כמדד לכל הדברים: תחושותיה, רצונותיה וכוחותיה היו אמת מידה אובייקטיבית שלפיה נמדדו כל הדברים. אך עתה, עם הופעתה של תודעה אחרת, מתהווה אמת מידה חדשה: התחושות, הרצונות והכוחות של כל אחת מהתודעות הופכים לסטנדרטים סובייקטיביים שצריכים להיבחן מול אמת מידה חדשה - זו של התודעה השנייה. אישור התודעה העצמית מחייב מאבק. במהלך המאבק על הגדרת האמת האובייקטיבית של עצמה, כל תודעה מבקשת לאשר את קיומה לא רק לעצמה, אלא גם בעיני האחר. כלומר, כל אחת מנסה להוכיח את ערכה גם לעצמה וגם לזולתה. לכן, למרות שהמאבק מתחיל כמאבק לחיים ולמוות, התודעה המנצחת חסה על חייה של המובסת, כדי שזו תוכל לשמש עדה חיצונית ואובייקטיבית לעוצמתה של המנצחת. מתוך מאבק זה נולדת מערכת יחסים של אדון–עבד: המנצח הופך לאדון והמובס לעבד.      

          דרך התבוסה, העבד נעשה מודע לכך שהוא אינו אמת המידה האובייקטיבית בעולם  ובכך משיג תודעה עצמית (תודעה שמכירה בכך שפרספקטיבת החיים שלה יחסית, ולכן אינה היחידה). האדון, לעומת זאת, לא גילה את מגבלותיו, והוא ממשיך לראות את עצמו כאמת המידה האובייקטיבית של הדברים.                                                         

          הגל טוען שמלכתחילה כל תודעה כבר מחזיקה תחושת עליונות, כלומר רואה את עצמה כמדד. המפגש עם תודעה אחרת בהכרח מוביל למאבק, משום שהתודעה השנייה מאיימת על תחושת המעמד של הראשונה.  בנוסף, הגל טוען שהחתירה לידיעה ולכוח היא דחף אנושי בסיסי. עד לרגע המפגש, כל תודעה ראתה את עצמה כסטנדרט לאמת ולכוח. כעת, עם הופעת האחר, עליה לבחון את עצמה מול אמת מידה חיצונית כדי להיעשות מודעת באמת לעצמה.                                                                                      

          אחרי שהמאבק מסתיים ונוצרת מערכת היחסים אדון–עבד, מתרחש פרדוקס: משמעות הקיום שכל אחד מהם נלחם כדי לקבוע מושגת דווקא על ידי העבד. האדון אמנם אישר את כוחו, אך לא הבין שהוא איננו "אל כל יכול". העבד, לעומת זאת, מבין שהוא מוגבל: רק כאשר הוא מתגלה לעצמו כאובייקט, כמשהו ולא כמישהו, רק אז יכול העבד להבין באופן מלא את מקומו בעולם. הוא מבין עד כמה החיים שבריריים, ושהוא תלוי באדון לקיומו, אך גם מבין שהאדון עצמו תלוי בו לשם אישור מעמדו הוא. העבד מעצב את עולמו של האדון דרך עבודתו והכרתו בו. העבד מבין שאין הבדל מהותי בינו לבין האדון - שניהם יצורים סופיים. בשלב הזה יחסי העבד-אדון מתהפכים. למרות שהאדון שולט בגופו של העבד, הוא אינו יכול לשלוט ברוחו. העבד, דרך עבדותו, מייצר משמעות ומאשר את חייו ובכך שהוא נעשה מודע למקומו בעולם. האדון, לעומתו, אינו מייצר משמעות ולא יכול לאשר את חייו מחוץ לתפקידו כאדון.                                                                                                           

          בסופו של דבר, האדון מגלה שהוא תלוי בעבד לשם אישור מעמדו. הוא מבין שלמעשה הוא זקוק לעבד כדי לאשר את מקומו בעולם. מצב הזה של תלות הדדית הגל מכנה "תודעה עצמית כפולה" בה כל פרט מודע למה שהוא בעצמו ומה שהוא ביחס לאחר.

         הטענה של הגל, כי תודעה עצמית אמיתית מתאפשרת רק דרך הכרה הדדית, היא טענה רבת עוצמה. היא מעניקה מבחן אובייקטיבי לחוויות הסובייקטיביות שלנו. יש בכך היגיון: רק כאשר אני משווה את עצמי לאחר, אני מבין טוב יותר מה אני ומה אני לא. עבור הגל, הדיאלקטיקה של האדון והעבד אינה רק סיפור של פרטים, אלא גם סיפור של הציוויליזציה (1).                                                                                      

וזה מקום ממש טוב לעבור בו אל וויניקוט, שאומנם לא עסק בחברה ותרבות, אבל כן עסק בצורך בהכרה הדדית על מנת להיהפך לסובייקט. בואו נצלול שוב.

          דונלד ויניקוט (1896-1971) היה פסיכואנליטיקאי בריטי, רופא ילדים במקצועו, שנחשב לאחת הדמויות המרכזיות בזרם הפוסט-פרוידיאני. הוא פיתח תיאוריה מקורית על התפתחות הנפש בילדות המוקדמת ועל יחסי אם-תינוק, שהשפעתה חורגת מעבר לפסיכואנליזה אל תחומי החינוך, הפסיכולוגיה והפילוסופיה של העצמי. אחד המושגים המוכרים בותר שלו הם "האם הטובה דיה" אם זו אינה נדרשת להיות מושלמת. יותר מכך, היא נדרשת להיות לא מושלמת, היא נדרשת להעניק לתינוק סביבה מותאמת המספקת החזקה, טיפול ומענה לצרכים ובהדרגה היא לתסכל אותו (ובכך אי מושלמותה) במינון נסבל, כדי לאפשר לו להתפתח ולפתח חוסן נפשי. וויניקוט תיאר את חווית התינוק בשלבי חייו הראשונים כאומניפוטנטית (כל יכולה). בחוויה זו העולם והוא הם אחד והוא שלוט בכל. אין נפרדות. כל רצונו מתגשם; בדיוק כשהוא רעב מוגש לו החלב, בדיוק כשהוא רטוב ולא נעים לו מוחלף החיתול, בדיוק כשכואב לו הוא מקבל הרגעה. מצב זה הוא מצב של תלות מוחלטת. עם הזמן המציאות מפריעה לחוויית האומניפוטנטיות שלו: האם אינה מגיבה באופן מושלם, הצרכים לא תמיד נענים ונוצרת חוויה של תסכול. מכאן מתחילה ההכרה שהאם היא סובייקט נפרד. זהו שלב קריטי להתפתחות העצמי. כתוצאה מהתסכול הזה התינוק (באופן לא מודע, כן?) נלחם על מצב הכל יכולות שלו ו"מנסה להרוס" את האם בפנטזיה שלו ולבחון האם היא שורדת את ההתקפות התוקפניות שלו. כשהאם "שורדת", כלומר נשארת נוכחת ולא מתפרקת, התינוק מגלה שהיא קיימת מחוץ לשליטתו, כאחר עצמאי (2). 

כאן לא תמה התיאוריה של וויניקוט, אבל לצורך הדיון שלנו היום, נעצור פה. נראה לי שהדמיון בין הגותו של הגל והתיאוריה של וויניקוט ניכר בקלות מתוך הסיכומים הקצרים שהבאתי, אבל אכתוב כמה מילים בכל זאת. כמו אצל הגל, גם אצל ויניקוט הסובייקט נולד מתוך שבר וכניעה:  ה"עבד של הגל נכנע ל"אדון" ובעצם הניעה מכיר בקיומו ובאחרותו. התינוק של וויניקוט חייב להכיר בכך שהוא אינו "הכול". גם העבד וגם התינוק נאלצים להכיר בקיומו של אחר בעל רצונות וצרכים שנמצא מחוץ לתחום שליטתם. אצל שניהם התודעה העצמית מתפתחת רק דרך קשר עם האחר: אצל הגל זהו האחר כמוליד הכרה הדדית, אצל ויניקוט זו האם (שגם היא אחרת) שמספקת מצע פסיכולוגי להכרה הדדית. שני המודלים מצביעים על כך שסובייקטיביות אמיתית מתאפשרת רק מתוך מפגש עם גבולות האחר.

למה זה חשוב? אני לא בטוחה שזה חשוב, אבל כש "great minds think alike" ממרחק גדול כל כך של שנים ומתחומי ידע שונים, זה פשוט תענוג.

1) Central College. “Hegel’s Master-Slave Dialectic: The Search for Self- Consciousness.” Central College Writing Anthology, July 8, 2019. https://central.edu/writing-anthology/2019/07/08/hegels-master-slave-dialectic-the-search-for-self-consciousness

2) Winnicott, D. W. “The Theory of the Parent-Infant Relationship.” International Journal of Psycho-Analysis 41 (1960): 585–595.