כשהגוף הופך לזר: אנורקסיה, ניכור גופני ואובדן האותנטיות

יש חוויה שהרבה אנשים עם אנורקסיה נרווזה מתקשים להסביר, גם לעצמם: התחושה שהגוף לא שייך, שהוא זר, פולש, שצריך לרסן אותו, למחוק אותו ולשלוט בו כדי לנסות להחזיר לעצמי תחושה כלשהי של "אני".

במחקרה* מציעה החוקרת מייגן מייס לראות את האנורקסיה לא רק כהפרעת אכילה, אלא כהתמודדות קיומית עמוקה עם חוויה של ניכור גופני, חוויה שבה הגוף מפסיק להיות בית, והופך לאובייקט, לעול, לאויב. במצב זה כשאין חיבור לגוף, גם תחושת הזהות נקרעת, גם תחושת האותנטיות – היכולת לדעת מי אני ומה אני רוצה – הולכת לאיבוד.

לפי מייס, יש ארבע דרכים עיקריות שבהן ניכור גופני באנורקסיה מחבל באותנטיות, ומערער את תחושת העצמי:

1. מה שמתחיל מבחוץ – המבט של האחר

בשלבים הראשונים, לרוב בגיל ההתבגרות, משהו משתבש במפגש עם הגוף: הוא מתחיל לקבל צורה חדשה והחברה מסביב מתחילה להסתכל, להעיר, לשפוט, בד בבד עם התגברות המודעות לקיומה וליכולת השפעתה על ה"אני". כך נוצרת אובייקטיפיקציה: הגוף נחווה דרך המבט של האחר, וכבר לא כחלק מהעצמי. המראה, המשקל, הבגדים – כל אלה הופכים לזירה של הערכה חיצונית. במקום שאני אגדיר את גופי האחר מגדיר אותו, וכשאני מתחילה לחיות את עצמי דרך מבט חיצוני, אני מאבדת את הקול הפנימי. במילים אחרות: נאבדת אותנטיות מסוג ראשון – היכולת לחיות מתוך הרצון שלי, ולא מתוך הציפיות של אחרים.

2. בריחה פנימה – ניכור מהגוף הוִיסְצֵרָלִי

אבל זה לא נעצר שם. בהמשך הדרך, מופיע ניכור עמוק יותר: לא רק מהאופן שבו הגוף נראה, אלא ממה שהוא מרגיש. רעב, עייפות, התבגרות, כאב – כל אלה הופכים להיות מסוכנים. הגוף נחווה לא רק כ"לא יפה", אלא כ"לא אני", כמנגנון שיש להשתיק. הרצון הוא להפוך לרוח טהורה, תודעה בלי בשר.

וכך אובדת אותנטיות מסוג שני – זו שמתבססת על היכולת להכיר באמת שלי, גם כשהיא לא נוחה. אנורקסיה חותכת את הקשר הזה. כשאני מתכחשת לגוף, אני מתכחשת לחלק ממה שמרכיב אותי.

3. שליטה שמחביאה רגש

בנקודה הזו, הפרעת האכילה כבר לא רק עוסקת באוכל. היא הופכת לדרך התמודדות עם הכול: פחד, תסכול, חוסר אונים, דחייה, עצב. השליטה באכילה נהיית דרך לשלוט ברגש. רעב הופך לנחמה – הוא מוכר, צפוי, שלי. הוא עוזר לי להימנע ממה שמאיים מבפנים.

אבל מה המחיר? הגוף כבר לא מצלצל כשכואב לו. הרגש כבר לא שייך לי. אני כבר לא בטוחה מה אני רוצה – או מה כדאי לרצות. כך נעלמת אותנטיות מסוג שלישי – היכולת לרצות משהו בכל הלב, בלי קונפליקט פנימי.

4. הפיצול הפנימי – כשהרצונות מתנגשים

בשלב מתקדם יותר, הקונפליקט נהיה מוחשי ועמוק: חלק אחד בי רוצה לעזור לעצמי, חלק אחר לא מוכן לוותר. אני יודעת שאני רזה מדי ובו בזמן מרגישה שמנה. אני רוצה לחיות אבל מתקשה לאכול.

זהו פיצול בין "הגוף שלי" לבין "אני". לעיתים קרובות, גם הרגשות שלי נחווים כאילו הם לא שייכים לי. אני זזה בין קצוות, מחליפה עמדות, לא מצליחה להחזיק קו אחד. וזה הפירוק הגדול של האותנטיות: כשאין עוגן פנימי, כל הזהות מיטלטלת.

לסיכום: הגוף כדרך חזרה הביתה

מה שמייס מציעה – ועם זה גם קולות רבים מתוך עדויות אישיות – הוא שהמפתח לשיקום לא עובר רק דרך משקל, אלא דרך שיחזור הקשר עם הגוף. לא עוד שליטה נוקשה, לא עוד התעלמות, אלא הקשבה. הגוף, על כל התחושות שלו יכול להפוך מ"אויב" ל"מורה דרך", וכשאני לומדת להקשיב לו אני לא רק שומעת אותו, אני חוזרת לשמוע את עצמי.

*Maiese, M. (2023). Anorexia Nervosa, Bodily Alienation, and Authenticity. Human Studies, 46, 773–794. https://doi.org/10.1007/s10746-023-09662-y