הפרעת אכילה - מחאה או ציות?

בקריאה בספרו של קרלו שטנגר, אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי*, התעוררה בי שאלה ישנה-חדשה על משמעותן של הפרעות אכילה.

שטנגר מתאר את יצירת העצמי של מטופליו כצורת מחאה אונטולוגית – ניסיון לחיות חיים "אותנטיים", להיות האדם שהם באמת, בתוך חברה שמציפה אותנו בציפיות, תפקידים ודימויים של איך ראוי להיות.

והמחשבה שעלתה בי היא זו: האם הפרעות אכילה בימינו הן גם סוג כזה של מחאה? צורת קיום שבה הסובייקט מבטא, לפעמים בצעקה אילמת, את חוסר היכולת להיות מי שהוא אמור להיות?

מצד אחד, נדמה שהרעבה עצמית או עיסוק כפייתי בגוף הם אקט של מחאה רדיקלית: הפסקת תפקוד, נסיגה, סירוב להשתתף במשחק. הן משקפות עייפות מהצורך להיות מוצלחת, מתפקדת, תחרותית. כמו תגובה חריפה לצו התרבותי: "תהיי מושלמת – או תיעלמי."

אבל מצד שני, אפשר לראות בהן את ההפך הגמור: ניסיון כמעט כפייתי להתאים למודל יופי תרבותי, להיכנס למשבצת הצרה של "מי שכדאי להיות". וזה כבר לא מחאה – אלא ציות מוחלט. התאמה כל-כך קיצונית, עד שהיא דורשת ויתור על העצמי, על הבריאות, על החיים.

אז אולי שני הקטבים האלה – מחאה והתאמה – חיים יחד? אולי מדובר באותו מהלך, שפשוט תלוי בזווית שממנה מביטים בו?

שטנגר מדבר גם על פנטזיה כמחאה. כשהחיים עצמם לא מאפשרים בעלות על הקיום, הפנטזיה נעשית למרחב מקביל – חלום שאולי יתממש, ואולי יישאר סוד אישי. היא יכולה להיות בעלת ערך אם היא מטפחת את הקיום וכשהתנאים בשלים האדם מתחיל לחיות אותה. אבל לפעמים הפנטזיה הופכת למצב קיומי, כלומר, האדם מתמכר אליה ואז היא כבר לא אפקטיבית כמחאה אונטולוגית, ההפך, היא הופכת כמכשול בדרך אליה. המחאה אינה עוד מניע לשינוי, אלא כמטרה בפני עצמה. תחושת הבעלות נשמרת רק דרך אי הזדהות עם החיים והשנאה למציאות. לפעמים חיי הפנטזיה נמשכים, אבל לעיתים הם פוסקים ואז נותרת נסיגה סכיזואידית אל מבצר פנימי. המחאה האונטולוגית הופכת למחאה נגד החיים ולא בעד שום דבר.

אני מוצאת דמיון לדינמיקה של הפרעת אכילה. לעיתים הסימפטומים שמייצגים התנגדות לחיים (ציפיות גבוהות מדי, דרישה להיות משהו שהוא לא "אני") מסתירים פנטזיית חיים אחרים ובכך הם מהווים מחאה כנגדם עם תקווה לחיים אחרים אותנטיים יותר. אך לעיתים המטופלת לא מציגה שום פנטזיית חיים אחרת, כלומר, לא מוצאת שום דימוי מחאתי בסימפטומים שלה. הם נעשים הדבר כשלעצמו ללא משמעות ונראה שהיא כבר שכחה איך היא הייתה רוצה לחיות ומה היא הייתה רוצה להיות באמת, או שמעולם לא ידעה וגרוע מכך, מזדהה עם ההפרעה ומה שהיא מביאה איתה. מבחינתה אין משמעות סימבולית בהפרעה ואין הפרדה בינה לבינה. מבחינתה ההפרעה זו היא ואין קיום בלעדיה.

בכל מקרה, הפרעת אכילה היא תמיד סיפור, תמיד שפה, תמיד דרך של העצמי לתקשר, באין מילים או באין שומע.

*

*קרלו שטנגר, אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי אפשרי, הקיבוץ המאוחד, 1999.