כששעמום פוגש אנורקסיה: מחשבה פילוסופית על הפרעות אכילה

רובנו רגילים לחשוב על אנורקסיה במונחים של דימוי גוף, שליטה, חרדה או טראומה. אבל מאמר חדש מציע נקודת מבט אחרת ומפתיעה: השעמום.

מהו בעצם שעמום?

מרטין היידגר, פילוסוף גרמני בן המאה ה־20, התבונן בשעמום לא כסתם רגש מטריד אלא כחלון אל המצב האנושי הקיומי. הוא תיאר שלוש דרגות של שעמום:

1. שעמום יומיומי – כשאנחנו ממתינים לרכבת או נגררים בשיחה ארוכה.

2. שעמום עמוק יותר – כששום דבר בעולם לא מעורר עניין, והכול נראה ריק ממשמעות.

3. השעמום הרדיקלי – שבו אנו פוגשים את ה"אין", את העובדה שהעולם יכול באותה מידה גם לא להיות, ושקיומנו עצמו זמני, מקרי ולא הכרחי.

במילים אחרות: השעמום מאלץ אותנו להיתקל בשאלות קיומיות על זמן, משמעות וסופיות.

ומה הקשר להפרעות אכילה?

המאמר מתאר איך מטופלות פונות לאכילה כפייתית, להרעבה עצמית או לפעילות גופנית מוגזמת כדרך למלא את הזמן, להעביר אותו ולהתחמק מחוויית שעמום מאיימת. במקום לשהות בתחושה המאיימת של "אין מה לעשות ואין לֶמה", הן ממלאות את החלל בטקסים סביב אוכל וגוף. אלא שהמחיר כבד: הפרעת האכילה לא פותרת את הבעיה אלא מסיחה לפרקים את הדעת ממנה ובכך למעשה מקבעת אותה. הזמן נשאר תקוע בלולאה אינסופית של שליטה והימנעות.

מה זה אומר לנו כמטפלים וכחברה?

השעמום, כך מציעים המחברים, אינו רק סימפטום צדדי. הוא מנגנון יסודי בהפרעות אכילה והכרה בו יכולה לפתוח מרחב טיפולי חדש. במקום לברוח מן השעמום, ניתן להזמין את המטופלות לשהות בו, לראות בו לא רק איום אלא גם אפשרות לפגוש את שאלותיהן הקיומיות.

מחשבה לסיום

במובן מסוים, השעמום הוא מראה שמחזירה אותנו לעצמנו: מי אנחנו? מה אנחנו רוצים? לאן אנחנו הולכים?

באמצעות סימפטומים של הפרעת אכילה, המטופלת מבקשת לחסום את המראַה הזו במחיר של סבל גופני ונפשי. אבל אולי, דווקא בהקשבה לשעמום – ולא בהימנעות ממנו – אפשר להתחיל לנוע לעבר חירות בה ניתן לבחור איך להיות בעולם.

Chapy, A., & Gal, C. (2025). Boredom and anorexia: Escaping the ontological condition. Philosophy, Psychiatry, & Psychology, 32(1), 41–43. https://doi.org/10.1353/ppp.2025.0005