העצמי הריק

בשיטוטי הטקסטואליים אחר שאלת מחקר, נתקלתי במאמר Why the self is empty – towards a historically situated psychology מאת פיליפ קושמן, שפורסם ב 1990 (1) . קושמן טוען שהאופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו, את ה"אני" שלנו, קשור מאוד לתרבות ולתקופה שבה אנחנו חיים. הוא מבקר את הפסיכולוגיה המודרנית שלפעמים מתעלמת מהשפעות של היסטוריה, כלכלה ופוליטיקה על עיצוב הזהות. לדבריו, במקום לחשוב שיש "עצמי" קבוע ואוניברסלי, צריך להבין שכל תקופה ותרבות בונות לעצמן דימוי שונה של העצמי. קושמן טוען שהתרבות והסביבה משפיעות על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, איך אנחנו מרגישים, ואפילו על הבעיות הנפשיות שלנו. לכן, חשוב לחקור את הרעיונות על ה"עצמי" בזמן ובמקום שבו הם נוצרים. חקירה זו עוזרת להבין גם את המצוקות וגם את הדרכים שמציעים לטפל בהן. חקירה כזו נותנת לנו זווית רחבה יותר על איך החברה יוצרת את הבעיות וגם את הפתרונות שלה.

מהו "העצמי הריק"?

העצמי הריק הוא מושג המתאר תחושת חוסר זהות, משמעות וקשר פנימי. אדם החווה זאת מרגיש כאילו אין לו "גרעין" יציב, שהוא חי בתחושת חלל פנימי. הפסיכולוג פיליפ קושמן טוען שמדובר לא בבעיה אישית בלבד, אלא בתוצר של תנאים היסטוריים, פוליטיים וכלכליים – במיוחד בעידן המערבי המודרני. בעולם של אינדיבידואליזם קיצוני, צרכנות ושחיקת הקהילות המסורתיות, האדם מוצא את עצמו מנותק ממסגרות זהות וערכים יציבים. במציאות כזו קל מאוד לכוחות תרבותיים – מפרסום ועד טיפול פסיכולוגי – להציע לו פתרונות שמבטיחים מענה פנימי, אך בפועל משמרים את הריקנות.

מה יצר את הריקנות המודרנית?

המחצית השנייה של המאה ה־20 הביאה עמה שינויים עצומים:

• עלייה חסרת תקדים בכוחו של הפרסום.

• מעבר מחיים בקהילות מלוכדות לחיים אנונימיים בערים גדולות.

• האצה טכנולוגית וזרם מידע בלתי פוסק.

• ירידת החשיבות של מסגרות אמונה וערכים משותפים.

השינויים הללו החלישו את תחושת השייכות והזהות המשותפת. אנשים איבדו "קורי משמעות" – אותם סיפורים, טקסים וחפצים תרבותיים ששימשו בעבר כמערכת ניווט לחיים. לתוך החלל הזה נכנסו גורמים שמציעים תחליפים – ובראשם תעשיית הפרסום.

הפרסום כתחליף לתרבות

קושמן מצביע על כך שהפרסום אימץ לעצמו תפקיד טיפולי לכאורה: הוא מציע לא רק מוצר, אלא הבטחה לשינוי חיים. במקום לטפל בשורשי הבעיה – ניכור, חוסר קהילה, אי שוויון – הפרסום מציע "פתרון מבוסס אורח חיים":

• אם תקנה את הבגד הנכון, תשתה את המשקה הנכון או תשתמש במוצר הקוסמטי הנכון תוכל "להיות" כמו הדוגמן או הסלבריטאי.

• המוצר הופך לכרטיס כניסה לעולם אידיאלי של ביטחון עצמי, אהבה והצלחה.

הצרכן לא רוכש חפץ אלא פנטזיה. אך הפנטזיה הזו היא אשליה: היא לא משנה את המציאות החברתית, אלא מרגיעה זמנית את תחושת הריקנות.

המטפל כמודל לחיקוי – הפסיכותרפיה והעצמי הריק

בדומה לפרסום, גם טיפול פסיכולוגי לעיתים מספק חוויה של "אימוץ זהות" – המטופל מאמץ את הערכים, הסגנון וההתנהלות של המטפל. הדבר קורה במיוחד בגישות המדגישות קשר רגשי עמוק, כמו הפסיכולוגיה של העצמי של קוהוט, שבה המטפל מתפקד כ"זולת-עצמי" – דמות אידיאלית שהמטופל רוצה להתמזג עמה. החוויה הזו יכולה להיות מתקנת ומרפאת, אך היא זמנית. היא לא משנה את התנאים החברתיים שיצרו את הריקנות מלכתחילה. במובן זה, הטיפול "מתקן" את האדם בתוך המסגרת הקיימת, מבלי לאתגר את המבנים הכלכליים והפוליטיים שמזינים את הבעיה.

הסכנות שבפתרון מבוסס-אורח-חיים

כאשר התהליך הזה אינו מודע, הוא עלול להפוך למסוכן:

• ניצול רגשי או מיני – מטפלים או קבוצות מנצלות יכולים להשתמש בצורך של המטופל בהערצה והכוונה כדי לשלוט בו.

• הגברת הבידוד – במקום חיבור אמיתי לקהילה, המטופל מקבל "קהילה מלאכותית" שמבוססת על תלות.

• שימור מבנים חברתיים פוגעניים – גם טיפול וגם פרסום פועלים בתוך האידיאולוגיה השלטת של אינדיבידואליזם וצרכנות, ולכן מחזקים את אותם כוחות שמייצרים את הריקנות.

במקרים כאלה נוצרת אשליה של שינוי, אבל בפועל, מצב הריקנות והניכור רק מחמיר.

האם יש מוצא?

קושמן טוען שהריפוי האמיתי לא יכול להסתפק בשינוי אישי בלבד. כדי למלא את החלל של העצמי הריק, יש צורך בשיקום מסגרות משמעות אמיתיות:

• חיזוק קהילות מקומיות.

• טיפוח מערכות תרבותיות שמעבירות ערכים, טקסים וסיפורים.

• יצירת קשרים אנושיים עמוקים ומשמעותיים.

הפסיכולוגיה, אם תרחיב את מבטה מעבר ליחיד, יכולה להיות חלק מתהליך זה. אך כל עוד היא מתעלמת מהקשרים החברתיים והפוליטיים, היא תמשיך להציע פתרונות שמרגיעים, אך לא משנים.

סיכום

העצמי הריק הוא לא חולשה אישית, אלא תוצר של תקופה היסטורית שבה אבדו החיבורים הקהילתיים והתרבותיים. פרסום ופסיכותרפיה מציעים לעיתים פתרונות מבוססי אורח חיים, שמספקים תחושת תיקון זמנית אך משמרים את המבנה החברתי שמזין את הריקנות האתגר האמיתי הוא לחשוב כיצד לשקם את המרחב הקהילתי והתרבותי, כך שהאדם יחוש שייכות, ערך ומשמעות אמיתיים.

ולאחר שכל זה נאמר אני לא יכולה שלא לתהות לגבי ההקבלה האפשרית לעולם ההשמנה והטיפול בה. האם ההשמנה אינה למעשה תופעה כלכלית-פוליטית-חברתית? כלומר, האם בחברת השפע המתוחזקת על ידי אינטרסים כלכליים אפשרי בכלל להימנע מעודף משקל? ואם אכן זה המצב, האם דיאטה היא לא עוד פתרון זמני שאינו יכול להיות בר קיימא? פתרון שמיוצר ומתוחזק על ידי אינטרסים וכוחות כלכליים ובה בעת מנציח את הבעיה?

ועוד מחשבה. התסכול של מטופלים מסוג הקשר עם המטפלים שלהם הוא סוגיה מטרידה ומדוברת. נוצר פה בלבול: הקשר הטיפולי מחד מאד קרוב, אכפתי, אוהב ומאידך מוגבל, מרוחק ותלוי בתשלום כספי. שני מישורי הקשר האלה יוצרים סתירה שמאד קשה ליישב ועל כן נוצר התסכול. מעבר לכך, מטופלים רבים מתלוננים על פיתוח תלות במטפלים שלהם, מה שלא מאפשר להם לסיים טיפול גם כשהגיעה העת. אלו סוגיות מורכבות תוך ובינאישיות שאי אפשר לצמצמן להסבר חברתי-פוליטי בלבד, אך יתכן ובעיות אלה מצביעות על לקונה בפסיכותרפיה כיום, לקונה שפתרונה בשינויים שמחוץ לחדר הטיפול.

1) Cushman, P. (1990). Why the self is empty: Toward a historically situated psychology.

American Psychologist, 45(5), 599–611. https://doi.org/10.1037/0003-066X.45.5.599