עליית היופי ושקיעת האינטלקט: מה בעצם קרה לנו?

במהלך שנותיי כמטפלת בתחום הפרעות האכילה ודימוי הגוף, אני פוגשת פעם אחר פעם נשים צעירות, מבריקות, חדות ויצירתיות, שמצטיינות בלימודים, בקריירה, בכל מקום שבו נדרשת מחשבה או עומק. ובכל זאת, הישגים מרשימים אלה נראים להן כחסרי ערך בהשוואה למראה החיצוני שלהן. נדמה שבעשורים האחרונים משהו התהפך בסדרי העדיפויות התרבותיים שלנו. איך קרה שהגוף - משקל, עור, קווי מתאר - נעשה מפתח משמעות מרכזי יותר מהשכלה, חוכמה או יצירה?

אנחנו חיים בעידן שמציע גישה כמעט אינסופית לידע, אך בו־זמנית מתגמל פחות ופחות את העיסוק בו. בעוד אוניברסיטאות מלאות בסטודנטים, התרבות שמקיפה אותנו מעריכה הרבה יותר את הנראה לעין מאשר את מה שנדרש לקרוא, לחשוב או לעבד. זה לא שאנשים לא לומדים, אלא שהלימודים עצמם חדלו להיות מקור מרכזי של יוקרה ושל זהות. המאמץ האינטלקטואלי הפך ל"מטבע שאינו מצטלם". היופי, לעומתו, מצטלם מצוין.

ניל פוסטמן (1985) טען כבר בשנות השמונים כי המדיה הוויזואלית משנה לא רק את תכני השיח, אלא את האפשרות של שיח בכלל. בעולם שבו הכול חייב להיות מהיר, קצר, מרגש ומבדר, עומק מחשבתי נעשה כמעט בלתי אפשרי. מי מסוגל לעקוב אחר טיעון מורכב כאשר מסביבו אלפי גירויים שמתחרים על תשומת הלב? הטלוויזיה בזמנה, והרשתות החברתיות היום, מכתיבות שפה שבה כל מסר חייב להפוך למופע. ומה שלא יכול להפוך למופע, גווע.

תומס ניקולס (2017) הוסיף לכך רובד נוסף: התרבות הנוכחית אינה רק נוטשת את החשיבה, היא מזלזלת במומחיות עצמה. הרעיון שלפיו ידע דורש הכשרה, ניסיון ומאמץ הופך בעיני רבים למיושן. אינטואיציה, דעה ו"מה שאני מרגישה שנכון" מחליפים לאט לאט ידע מבוסס. אם כל אחד "יודע", מי צריך מומחים? ואם הידע אינו נחשב, מה הסיכוי שהאינטלקט יזכה להערכה?

אל תוך החלל הזה נכנסת תופעה נוספת של תרבות העידן המאוחר: אידיאל האותנטיות והייחודיות, כפי שמתאר אנדראס רקוויץ (2020). אנו חיים בחברה שמקדשת סינגולריות; הרצון להיות מיוחדים, חד־פעמיים, נראים. אבל הדרך הבולטת ביותר לייצר היום סינגולריות אינה דרך רעיון, יצירה או מחשבה; היא דרך אסתטיקה. הגוף הופך לפרויקט, לסחורה, למופע. הוא גלוי, מדיד, משתנה ובעיקר - הוא מספר סיפור שאנשים יודעים לקרוא במהירות. יופי נעשה צורה זמינה של "ייחודיות", גם אם כולן מתאימות לאותו אידיאל.

זו אינה אשמה אישית של אף אחת או אחד. זהו מבנה תרבותי שלם שמזיז אותנו מן העולם של המילה והרעיון אל עולם הדימוי והנראות. בתוך מבנה כזה, האינטלקט אינו נעלם; הוא פשוט נעשה בלתי נראה. הוא לא מניב לייקים, לא מייצר הופעה ולא משאיר חותם מיידי. היופי, לעומתו, מתיישב באופן מושלם עם דרישות העידן: הוא מהיר, חזותי, סחיר, ויכול להפוך לזהות שלמה.

ואולי זו השאלה העמוקה ביותר: אם ערך עצמי נקבע לפי מה שנראה בעין, מה יעלה בגורלם של דברים שאינם נראים? של חשיבה, רגש, קשר, יצירה, עומק?

ההיסטוריה של התרבות מלמדת שהערכים שלנו אינם קבועים, הם משתנים בהתאם לכלים, לטכנולוגיות ולדפוסי החיים. השאלה איננה "האם נוכל להחזיר את האינטלקט למרכז?", אלא "האם נוכל ליצור תרבות שבה מה שלא נראה עדיין נחשב?"

Postman, N. (1985). Amusing ourselves to death. ETC: A Review of General Semantics, 42(1), 13–18.

Nichols, T. (2017). The death of expertise: The campaign against established knowledge and why it matters. Oxford University Press.

Reckwitz, A. (2020). The society of singularities. Polity Press.