"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון שלא להימצא"

אני יכולה לראות, לפעמים,

איך את ממש נזהרת שלא לשתף,

לאו דווקא אותי,

כמו לא להוציא החוצה,

דברים שאת אולי מתביישת בהם,

אולי מתחרטת,

אולי פוחדת להיחשד בשיגעון.

דברים שהוצאתם מרשותך אלי כרוכים בסכנת דחיה.

אני יכולה לשים לב,

לפעמים,

איך באותה עת את מתה לשתף אותי,

להשתחרר כבר מהמשא הכבד,

לחלוק.

איך באותה עת שאת פוחדת להידחות,

את כמהה להבנה, להכרה, לתיקוף, לקבלה

שמשולים כולם לחיבוק מנחם,

שיכול לרפא בך פצעים.

וכשאני איתך בזה,

עולות לי בראש המילים של וויניקוט,

שכל כך נוגעות לליבי באנושיותן:

"זהו אושר להיות חבוי, אך אסון שלא להימצא"