למה פסיכותרפיה?

לפעמים האכילה שלך היא בעיה,

בעיקר כשהיא משמשת כלי מרכזי בארגז הכלים שלך,

כדי לווסת את רגשותייך.

היא בעיה, כי אולי לרגע היא מווסתת את רגשותייך, או מחלישה אותם, או מנתקת אותך מהם,

אבל ברגע שאחריו הם חוזרים, הרגשות,

כי הסיבה שבגללה הם הופיעו מלכתחילה לא נעלמה

עם הביס האחרון.

ואז צריך לגשת לסיבות, שבדרך כלל לא קשורות בכלל לאוכל,

אלא לחיים,

אלו שמחוצה לך ואלו שבתוכך,

ולטפל בהן.

וזה מה שפסיכותרפיה עושה.

אבל לפעמים, האכילה היא לא בעיה, או לפחות לא בעיה בך,

כמו שהיא בעיה בסביבה או בעיה בפרשנות שלך אותה.

אם את חיה בסביבה שופעת מזון ואת בת אדם,

סביר להניח שיהיה לך קשה להגביל את עצמך,

לא כי את לא בסדר,

כי השילוב שבין שפע של מזון לבין היותך בת אנוש,

מייצר אכילה מרובה.

ככה זה.

זה נורמלי.

מה שלא נורמלי זה לצפות שיהיה אחרת.

ואז, כדי לגבות את הציפיה הלא נורמלית

באות כל מיני אמונות, כמו,

שאת אמורה לאכול רק כשאת רעבה

שלא אמור לבוא לך מתוק (חוץ מאם זה רגשי, ואז אפשר להבין)

שאת אמורה לא לבחור אוכל לא בריא כשאת מודעת לכך שהוא לא בריא,

אז מה אם הוא טעים לך, זה לא רלבנטי.

ובמיוחד את אמורה לעשות את זה אחרי שכבר הבנת שאחר כך את מצטערת.

וככה, ככל שאת מטפחת את האמונות שתומכות בציפייה הלא נורמלית,

הן ממשיכות לעשות לך דווקא ולא להתגשם

ואת משתגעת.

ואז צריך לזהות את הציפיות ואת הפער שלהן מהמציאות,

ואת הפער הזה לצמצם על ידי קבלה.

וזה מה שהפסיכותרפיה עושה.