נאו-ליברליזם ודימוי גוף חיובי – הילכו יחדיו?

במסגרת לימודי בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר-אילן נתקלתי בספרה של וונדי בראון " In the ruins of Neoliberalism: The Rise of Antidemocratic Politics in the West" משנת 2019.

כמה מילים אל נאו-ליברליזם: נאו-ליברליזם הוא גישה כלכלית-פוליטית המדגישה את תפקידה המרכזי של השוק החופשי בקביעת מדיניות ציבורית, תוך קידום הפרטה, דה-רגולציה וצמצום התערבות המדינה בכלכלה. גישה זו שמה דגש על אחריות אישית, יזמות פרטית וצמיחה כלכלית כתנאים להצלחה אישית וחברתית. הטענה המרכזית של בראון היא שניאו-ליברליזם הוא לא רק פרויקט כלכלי אלא גם מוסרי-פוליטי, שמטרתו לפרק את רעיון החברה ולהציב במקומו את עקרונות השוק והמוסר המסורתי, וזאת בשם החירות, שלפי הניאו-ליברליזם אינה מתאפשרת כשהמדינה מתערבת בניסיון לשמור על חברה שוויונית. הניאו-ליברליזם מעצב מחדש את מושג החירות כ"זכות לאי-התערבות" - גם כלכלית וגם מוסרית. 

קריאה בספר העלתה בי את המחשבה לגבי השפעת הניאו-ליברליזם על הפרט ומצאתי הלימה בין התנועה לבין תופעות נפשיות אישיות שאני פוגשת בקליניקה. ההסתמכות על שווקים ומוסר מסורתי מחלישה את רעיון החברה המשותפת ומקדמת אינדיבידואליזם קיצוני. אני רואה בכך תנועה אל עבר העיקרון האבולוציוני לפיו "החזק שורד" ולכן הניאו-ליברליזם אינו רק מערכת כלכלית אלא גם פרויקט תרבותי ומוסרי שמשפיע עמוקות על נפשו של הפרט. הוא משנה לא רק את המבנה החברתי אלא גם את האופן שבו אנשים תופסים את עצמם, את סביבתם ואת יחסיהם עם אחרים. 

הניאו-ליברליזם מעודד תפיסה עצמית המבוססת על אחריות אישית ועל ניהול עצמי. הפרט נדרש לנהל את חייו כפרויקט אישי, להעצים את ההון האנושי שלו ולראות את עצמו כמותג. תפיסה זו יוצרת לחץ מתמיד להוכחה עצמית ולתפקוד אופטימלי בכל תחום: עבודה, השכלה, מערכות יחסים ובריאות. ההשפעה הנפשית הנגזרת מכך היא של תחושת בדידות וניתוק חברתי, חרדה מתמשכת מכישלון וחוסר הצלחה ועייפות נפשית בשל הצורך להיות "בשליטה" כל הזמן. הצורך במימוש עצמי שכזה מייצר תחרות בין בני אדם, מה שמגביר בדידות וניכור, קינאה, חשדנות ומחליש סולידריות. כאשר הכישלון נתפס ככישלון אישי ולא ככישלון מבני, נוצרת חווית אשמה מתמדת. חוויות של עוני, אבטלה או אי-השגת מטרות נתפסות כחוסר הצלחה אישית. כתוצאה מכך חלה פגיעה בערך העצמי והסיכוי לדיכאון גובר. בעולם ניאו-ליברלי, פגיעות נתפסת כחולשה. האדם נדרש להיות עמיד לקשיים וכשיר, במיוחד בתחום העבודה והחיים האישיים, ולא, לא ישרוד. מי שאינו עומד בדרישה מרגיש בושה ואשמה גם במצבו וגם בכל הנוגע לבקשת עזרה.

מכאן ועד פגיעה בדימוי הגוף הפרטי הדרך קצרה. במערכת ניאו-ליברלית, שבה ההצלחה נמדדת על פי קריטריונים של חירות כלכלית, עצמאות אישית והישגים מקצועיים, גם דימוי הגוף הרזה, הטעון בערכים של הישגיות והצלחה, נטמע כאידיאל של הצלחה. דימוי הגוף הרזה, כאמור, אינו נתפס רק כמאפיין פיזי אלא כמייצג של ערכים תרבותיים וכלכליים של החברה המודרנית: כוח, עליונות, הצלחה, הגשמה, בריאות ואושר. במילים אחרות, הוא מגלם את עקרון "החזק שורד" כפי שהוא מתבטא בהיגיון הניאו-ליברלי. 

בדומה לאופן שבו הניאו-ליברליזם מתייחס לאינדיבידואלים כאל יזמים האחראים על הצלחתם האישית, כך גם הגוף נתפס כפרויקט אישי שיש לנהל, לפתח ולשלוט בו. הרזון, בהקשר זה, אינו רק עניין אסתטי אלא גם מדד ליכולת של הפרט לשלוט בעצמו, למשטר את גופו ולהתאים את עצמו לסטנדרטים של הצלחה תרבותית וכלכלית. כמו בכל היבט אחר של חיים ניאו-ליברליים, גם בתחום דימוי הגוף קיימת תפיסה שהכישלון לעמוד בסטנדרטים הוא כישלון אישי גרידא. כאשר אישה או נערה אינן מצליחות למשטר את גופן לפי הסטנדרטים הרזים המקובלים, הן חוות תחושות של בושה, אשמה וכישלון אישי. החיבור בין דימוי גוף רזה לבין הצלחה אישית מוביל לכך שכישלון במשימת ה"רזון" נתפס כהוכחה לחולשה פנימית, לחוסר שליטה עצמית ולכישלון ניהולי של "פרויקט הגוף". 

כאשר החברה מעצבת את דימוי הגוף האידיאלי כסטנדרט הכרחי להצלחה, כמעט ואין לפרט ברירה אלא לשאוף אליו. זהו מקרה קלאסי שבו האידיאל החברתי מתקבל כגזירת גורל שאין לערער עליה. השאיפה לרזון אינה תוצאה של בחירה חופשית אלא של אילוץ תרבותי, ובכך, הניאו-ליברליזם אינו רק מבנה חברתי-כלכלי אלא גם מערכת של ניהול עצמי, שבה הגוף הופך לזירה של מאבק חברתי ותרבותי מתמיד.